<h1>עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' יבום וחליצה פ"ב</h1>
<h2>דף ג.</h2>
כל יבם ויבמה שלא רצו אחד מהם ליבם מצות עשה מן התורה לחלוץ, ומותרת לינשא לאחר, שנאמר, וחלצה נעלו. ומכל מקום מצות יבום קודמת לחליצה. אבל פסק ר"ת, דמצות חליצה קודמת בזמן הזה, דהלכה כאבא שאול [ק"ט ע"א] דסתם ריש משנת יבמות כוותיה. ועוד תני בר קפרא. לעולם ידבק אדם בחליצה כאבא שאול.
<h2>דף לט:</h2>
אין הדיינין חולצין אם לא מכירין שזה היבם וזה היבמה. לפיכך, כל מי שראה שנחלצה, אפילו לא מכירין אותם, כותבין לה גט חליצה, שסומכין על הדיינין. ומעידין עליו שנים או [שלשה] מהדיינין או מעלמא, ואפילו עבד ואשה וקטן נבון נאמנין לומר, זה פלוני אחי פלוני וזה (צורתו) [יבמתו] וחולצין על פיהם, שזה דבר העשוי להגלות ולא מקלקלא עצמה.
כל יבם ויבמה שלא רצו אחד מהם ליבם מצות עשה מן התורה לחלוץ, ומותרת לינשא לאחר, שנאמר, וחלצה נעלו. ומכל מקום מצות יבום קודמת לחליצה. אבל פסק ר"ת, דמצות חליצה קודמת בזמן הזה, דהלכה כאבא שאול [ק"ט ע"א] דסתם ריש משנת יבמות כוותיה. ועוד תני בר קפרא. לעולם ידבק אדם בחליצה כאבא שאול.
<h2>דף מא.</h2>
יבמה לא תתיבם ולא תחלוץ עד תמתין תשעים יום חוץ מיום המיתה ויום היבום והחליצה. יבם או חלץ תוך הזמן, כיון שאין מעוברת נפטרה, וכן פסק ר' בנימ', ואין צריכה כלום. וטעם המתנת החליצה, דכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה. פסק ר"ת בתשובה, דדווקא חלצו אחר שלשה חדשים אינה צריכה להמתין, שהחליצה מוכחת שלא בא עליה, אבל מת היבם לאחר שלשה חדשים צריכה להמתין שלשה חדשים, שיותר יבמה קרובה לביאה מארוסה, דגזרינן ארוסה אטו נשואה.
<h2>דף צב.</h2>
אשה שהלך בעלה [ובנה] למדינת [הים] ואמרו לה, מת בעלך ואחר מת בנך ונשאת ונודע שחלוף היה, תצא [והוולד כשר. אמרו לה, מת בנך ואחר כך מת בעליך ונתיבמה ואחר כך נודע שהיו הדברים חלוף תצא] ווולד שנולד לפני שמועה [או לאחר שמועה] ממזר.
<h2>דף צג:</h2>
ונאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה ותתיבם, או מת יבמה או נתן בעלה לה גט להתירה. ואפילו עבד ואשה או גוי מסיח לפי תומו, אבל חמש נשים שאינן נאמנות במיתת בעלה אין נאמנות על היבמה.
<h2>דף צד.</h2>
אין יבמה נאמנת לומר מת יבמי להנשא לזר, דהוי אסור לאו גרידא ויקל בעינה לעבור. ואין אשה נאמנת לומר מתה אחותי שתכנס לביתה. ואין האח נאמן לומר מת אחי שאייבם אשתו, שמא עיניו נתן בה. ולא מתה אשתי שאקח אחותה עד שיביא עדים, שלא התירו עד אחד רק משום התרת עגונה.
<h2>דף קב.</h2>
קרעה המנעל מעל רגלו או טרפתו או לבוש שני מנעלים וחלצה העליון, אע"פ שקרעה התחתון ונתגלתה רגלו, פסולה. על כן צריך שיחלוץ ברגלו יחף ולא עם בתי שוקים, שנאמר, מעל רגלו, ולא מעל דמעל. ולא דמי לסנדל עץ המחופה מעור, שהכל מנעל אחד. פירש ר"ת, שהמנעל צריך להיות מעור בהמה טהורה ולא מסוס וכלב, שנאמר [יחזקאל ט"ז] ואנעלך תחש, ותחש בהמה טהורה.
<h2>דף קב:</h2>
יבמה הגדלה בין האחין אין חוששין שמא חלצה לאחד בינו לבינה ונפסלה עליהן ומותרת להתיבם. ראינו שחלצה נעלו של אחד נפסלה, שמא נתכוונה לחליצה [וצריכה חליצה] כשירה להתירה לזר.
(ו)חלצה במנעל של בגד אינה חליצה, במנעל שאין לו עקב או תפור בפשתן (כי) מחוטי פשתן, שצריך להיות תפור מרצועת עור. אבל רש"י פירש, מנעל עור שיש פשתן תפור בו כמו שעושין מלבדין. וזה אינו, דזה נראה שמותר דהוי כסנדל עץ דתנן, כשירה, ומעמידה במחופה עור חלצה במנעל של שער, של עץ או במנעל גדול שאין יכול לילך בו, או קטן שאין חופה רוב רגלו, או מנעל פרוץ שאין חופה רוב הרגל או נפחת [שאין] (ש)מקבל רוב הרגל פסולה. בסנדל עץ מחופה או קרקעיתו עור ועליונו שער או חלצה בסנדל שמאל (ברגלה) [מעל רגלו] ימנית או אין המנעל שלו או [ש]לא היה מנעל גדול שיכול לילך בו חליצה כשירה. סנדל המוסגר והמוחלט של ע"ז שמניחו ברגלי הצורה לא תחלוץ. ובדיעבד כשירה אע"פ שאסור בהנאה. של תקרובת ע"ז או של עיר הנדחת או נעשה למת שיקבר בו חליצתה פסולה.
<h2>דף קג.</h2>
רגלו עקומה לאחור או הפוכה על צדה או מהלך על ראשי אצבעות הרגל וחולץ פסולה, שהחולץ צריך לנעוץ עקיבו בארץ וזה לא יכול. ולפיכך טוב להעמיד היבם אצל הכותל שינעוץ היטב. יבמה שידיה חתוכות חולצת לכתחלה אפילו בשניה, שלא נאמר וחלצה בידיה.
<h2>דף קה.</h2>
רגלו עקומה לאחור או הפוכה על צדה או מהלך על ראשי אצבעות הרגל וחולץ פסולה, שהחולץ צריך לנעוץ עקיבו בארץ וזה לא יכול. ולפיכך טוב להעמיד היבם אצל הכותל שינעוץ היטב. יבמה שידיה חתוכות חולצת לכתחלה אפילו בשניה, שלא נאמר וחלצה בידיה.
<h2>דף קו.</h2>
חליצה מוטעית, שסבור שאגידה ביה עדיין, כגון שאמרו, חלוץ ובכך אתה כונסה, או תוכל ליבמה אחר כן פסולה. (הטעתו) [הטעוהו] ואמרו לו, חלוץ על מנת שתתן לך כך על תנאי כך, אפילו לא קיימו התנאי כשירה, שהרי נתכוון לחלוץ. וצריך לבטל מודעא קודם החליצה, שאם מסר מודעא ולא בטל פסולה. לחצוהו והכוהו ישראל עד שחלץ, אם כדין עשו כשירה, שלא כדין, שהם הדיוטות או שטעו, פסולה. אנסוהו גוים מעצמן, והדין נותן שיחלוץ, כשירה. שלא כדין, אינה חליצה. מקום שכתבתי אינה חליצה או לא כלום, כאלו לא נחלצה ומותרת להתייבם ולכהנה, חליצה פסולה, נאסרו קרובותיה ופסולה לכהונה ואסורה על האחין ולא תתייבם ולא תנשא עד שיחלוץ חליצה כשירה. נשאת חולץ לה חליצה כשירה והיא תחת בעלה ולא תצא.
אין הדיינין חולצין אם לא מכירין שזה היבם וזה היבמה. לפיכך, כל מי שראה שנחלצה, אפילו לא מכירין אותם, כותבין לה גט חליצה, שסומכין על הדיינין. ומעידין עליו שנים או [שלשה] מהדיינין או מעלמא, ואפילו עבד ואשה וקטן נבון נאמנין לומר, זה פלוני אחי פלוני וזה (צורתו) [יבמתו] וחולצין על פיהם, שזה דבר העשוי להגלות ולא מקלקלא עצמה.
<h2>דף קו:</h2>
וכך מצות חליצה, היבמה הולכת אחר היבם למקום שהוא. ובאים לדיינים חמשה ושנים מהן אפילו עמי הארץ, והשלשה שידעו לקרות ואביהם ואמם מישראל, שאם היה אחד מהם גר לא תחלוץ בפניהם, והדיינים יקבעו מקום לישב. והאיש והאשה עומדים בפניהם כבעלי דינין ואין עכובם בכך. ויועצים הדיינים אותם או ליבם או לחלוץ אם יראה שטוב לחלוץ. כגון שהוא זקן והיא ילדה או היא זקינה והוא ילד. וילמדום הקריאה שתהא יכולה לקרות לא אבה בנשימה אחת. (ו)לא קראה בנשימה אחת אין מקפידין. לא יודעת מרגילין אותה עד שתדע. ונועל היבם בימין, אפילו הוא אטר, מנעל עור שיש לו עקב ולא תפור בפשתן ושהוא שלו. וקושר רצועותיו בימין על רגלו. שיש למנעל שתי רצועות ארוכות תלויות וראשיהם תפורות למנעל אע"פ שיש שני קרסים שמחברין אותו מלמעלה. ויקשור שניהם שני קשרים. ויש עושין קשר ועניבה על הקשר לקיים דברי הירושלמי [פי"ב ה"א] דקאמר, כיצד עושה קושרו כדי שיוכל להלך בו. ואחרי כן קאמר ר' עקיבא בריה דרבי הלל עונבו כדי שתוכל [להתירו] באחת מידיה. שקושרת הקרסים בלולאות. ועומד הוא והיא בבית דין ומקרין ליבמה בלשון הקדש, מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי. ואחר מקרין ליבם, לא חפצתי לקחתה. ונועץ היבם [רגלו] בארץ. ויושבת היבמה ופושטת ידה בבית דין ומתרת רצועות המנעל מעל רגלו וחולצת המנעל ומשליכתו לארץ. ומשישמט רוב העקב הותרה היבמה. ואחר רוקקת בארץ כנגד פניו רוק הנראה לדיינין. וצריכין לראות הרוק יוצא מפיה. ואחר מקרין לה, ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, ג' פעמים. והכל בלשון הקדש שנאמר, ככה, בלשון הזה. ויעמדו שניהם בעת רקיקה וקריאה ויתכוונו שניהם לשם התרת חליצה. וסומא לא חולץ, שנאמר, וירקה בפניו, ואין זה רואה הרוק. שינתה סדר חליצה, שלא קראו אך רקקה תחלה וחלצה או קראה ורקקה, חליצה כשירה. ולא תחזור לרוק על הסדר, שמא יאמרו רקיקה לבדה לא כלום ולא פוסלת מן האחין. חלצה בלבד, שלא קראה ולא רקקה כשירה. (ורש"י) [ואצ"ל] חלצה וקראה ולא רקקה או חלצה ורקקה ולא קראה. אבל אלם, אלמת חליצתן פסולה, דבענן ראוי לקרות. חרש וחרשת, הואיל ואינן בני דעת חליצתן ולא כלום. רקקה בלבד בלא חליצה וקריאה, או רקקה וקראה בלא חליצה, חליצה פסולה. קראו בלא חליצה ורקיקה לא כלום, שנאמר, ככה יעשה, מעשה מעכב ולא קריאה. חלצה ורקקה וקראה ויושבין או מוטין על צדיהן, או שרוך הנעל קשור על שוקו מארכובה ולמטה, או חלצה בפני שלשה [שאינן] יודעין להקרות וסומא שחלץ, חליצתן כשירה.
רקקה וקלטתו הרוח קודם שיגיע כנגד (פניה) [פניו], שהיא ארוכה והוא קצר, לא כלום. אחר שהגיע כנגד פניו, אע"פ שלא הגיע לארץ או לא ראו הדיינין הרוק כשיצא מפיה, כשר.
יבמה שאכלה שום או גרגיר וכיוצא בם שמרבים הרוק והרוק זב מפיה אינו כלום, שהרוק צריך לצאת מעצמו. ולפיכך, טוב שלא תאכל כלום קודם חליצתה. רקקה דם או שותת מפיה לא כלום. מצצה ורקקה כשר, שאי איפשר לדם שיצא בלא צחצוחי רוק.
<h2>דף קט.</h2>
כל יבם ויבמה שלא רצו אחד מהם ליבם מצות עשה מן התורה לחלוץ, ומותרת לינשא לאחר, שנאמר, וחלצה נעלו. ומכל מקום מצות יבום קודמת לחליצה. אבל פסק ר"ת, דמצות חליצה קודמת בזמן הזה, דהלכה כאבא שאול [ק"ט ע"א] דסתם ריש משנת יבמות כוותיה. ועוד תני בר קפרא. לעולם ידבק אדם בחליצה כאבא שאול.
<h2>דף קיח:</h2>
אשה שהלכה היא ובעלה ובנה למדינת הים ובאתה ואמרה מת בעלי ואחר מת בני, נאמנת, שהפה שאסר הפה שהתיר שהיתה בחזקת היתר. מת בני ואחר מת בעלי, אינה נאמנת להתיבם וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת. נתן לי(בם) [בן] במדינת הים אמרה מת בני ואחר מת בעלי נאמנת להתיבם, שהרי היתה בחזקת היתר ליבמה כשהלכה. בעלי ואחר מת בני אין נאמנת לפוטרה מיבום וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת. וזה אם היתה מתחלה פסולה לכהונה, שהיתה גרושה או חללה, אי אמרה במערה היינו כשמת(ו), אבל אין הדבר כן לא תחלוץ, שמא יעידו עדים שבעל מת כמו שאמרה וחליצה זו אינה כלום ותנשא לכהן ויסברו שחלוצה מותרת לכהן, שלא ידעו שעדים באו. ואם כן תשאר בחזקת זקוקה עד (שיודע אם ילדה צרתה) [שיבואו עדים].
נתן לי יבם במדינת הים ואמרה, מת בעלי ואחר מת יבמי, או יבמי ואחר בעלי, נאמנת, הפה שאסר הפה שהתיר.
אין יבמה נאמנת לומר מת יבמי להנשא לזר, דהוי אסור לאו גרידא ויקל בעינה לעבור. ואין אשה נאמנת לומר מתה אחותי שתכנס לביתה. ואין האח נאמן לומר מת אחי שאייבם אשתו, שמא עיניו נתן בה. ולא מתה אשתי שאקח אחותה עד שיביא עדים, שלא התירו עד אחד רק משום התרת עגונה.
<h2>דף קיט.</h2>
אשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ואמרו לה, מת בעלך, לא תנשא, שהיא בחזקת זקוקה, ולא תתיבם, שמא תתעבר צרתה, ולא תחלוץ, שמא ילדה צרתה וולד קיימא והחליצה לא כלום ותנשא לכהן ויאמרו חלוצה מותרת לכהן. אבל אם אסורה לכהונה מתחלה חולצת ותנשא לזר. והאשה שהיתה עם בעלה כשמת תמתין תשעים יום כשאר יבמות ותחלוץ (לה היבם) [או תתיבם] ולא תחוש לצרתה שבמדינה אחרת, הואיל ולא היה עמה בעלה במדינה.
אשה שמת בעלה והיתה (לו) [לה] חמות במדינת הים לא תחוש שמא ילדה חמותה וניתן לה יבם, אך מותרת לזר. יצתה חמותה מעוברת לא תנשא עד שתדע סוף עבור חמותה.
<h2>דף קיט:</h2>
שתי יבמות שכל אחת אומרת מת בעלי, כל אחת אסורה מפני בעל חברתה, שאין יבמתה נאמנת להעיד לה. ואם לאחת מהן עד שמת בעלה, זו שיש לה עד באסורה קיימת, שהרי אסורה מפני יבמה, וחברתה שאין לה עד מותרת, שהיתה נאמנת לומר מת בעלי והעד מעיד על יבמה. לזו בנים ולזו אין בנים, שיש לה בנים מותרת, שאין לה אסורה. תנא, לזו בנים ועדים ולזו אין לה עדים ולא בנים שתיהן מותרות. היה להן יבם אחר מיבם לשתיהם. מת זה היבם שיבמן אסורות להנשא כמו שהיו בתחלה. נתיבמו ונתגרשו מותרות להנשא.
